מאמרים > מבני הקהילה > גבריאל (גבי) גוילי רפאל ורוזה ז"ל

גבי

ציון בדש


לזכרו של גבריאל (גבי) ג'ווילי בן רפאל ורוזה ז'ל

גבי 

 

'גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי' (איכה, ג, 8)

 

הnמתנו הידיעה

אחזתנו זלעפה,

האתה זה יקירנו גבי?

הגופך הרך- נפגע- וישתת דם?

 

כלנו כאיש אחד

למרוֹם נשאנו עיננו,

איש  איש, עם סדורוֹ

אדם אדם ותפלתוֹ.

 

קראנו תהילים והפלנו תחנוֹת,

דרשנו רבנים וערכנו תפלוֹת.

משמרת יוֹם ומשמרת לילה

ושפתותינו לֹא פסקו מלדוֹבב בקשה.

 

אף, בימי סליחוֹת וימים נוֹראים,

אף, ביוֹם הדין ובשעת הנעילה,

עמדו דם מלאכי מטה

ושטחו תחנתם לפמליה של מעלה.

 

אך, מלך רם ודין הדינים

הפקיד את הכרובים על שער הרחמים,

ועקדת יצחק לעמוֹ, אמנם זכר,

אך את עקדת גבי- לֹא פדה באיל אחר.

 

 

'כי טוֹב קויתי ויבֹא רע ואיחלה לאוֹר ויבֹא אֹפל' (איוֹב, ל,26)

'ויהי לאבל כנרי, ועגבי לקוֹל בכים' (איוֹב, ל, 31)

 

וביוֹם בהיר אחד

אשר אינוֹ יוֹם ואינוֹ לילה,

דעך שלהבת נרך.

וכהרף עין, בנשיקת מלאך,

נתבקשת- גבי-  לכסא הכבוֹד.

 

במקוֹם שבר, שוֹד ושבר,

במקוֹם תפלה, זעקה ויללה,

במקוֹם הוֹדיה, נהי וקינה,

במקוֹם צחוֹק, בכי תמרורים.

 

איכם מלאכי שמים,

איכם מלאכי מרכבה,

הגם שערי תפלוֹתכם ננעלו?

מדוע לֹא גבר גבי על שרף המות

והאיל שנעקד, לֹא פדהו ממות.

 

הוא עלה כמלאך השמימה,

כקרבן עוֹלה זך ותמים,

קרבן יקר לֹא יסלא בפז

להיוֹת מליץ ולכפר אשמים.

 

על אלה- עיני יורדה מים

על אלה- בת עמי בוכיה,

על פרח כי נקטף באבו

על ירח במלוֹאוֹ כח האפיל

על גבי בבחרותו כי איננו.


 

'ותתעטף עלי רוחי בתוֹכי ישתוֹמם לבי' (תהלים, קמ'ג, 4)

 

נגדעת מאתנו כעקר לב מגוף חי,

נקטפת ממנו כקטיפת ורד מבין חוֹחים,

נקרעת מעמנו כקריעת נתיב ממסלול חיינו.

 

הננו נכנסים לבית הכנסת

ומיד חשים במקומך הריק,

הננו עוֹשים בקוֹדש

ולפתע נוֹכחים בפעלך החסר.

 

שקט היית ועניו

צנוע ומתחבא אל הכלים,

כרוח חרישית מלחשת,

אשר רק את עדנת משבה חשים

בלי נשמע קוֹלה.

 

שלבת תוֹרה עם דרך ארץ

דוגמה ומוֹפת לכֹל חבריך,

מקוֹר גאוה ואוֹרה היית

להוֹריך, אחיותיך וכֹל מכריך.

 

לֹא יוֹם אחד, כי אם חי שנים,

לֹא יוֹם אחד, כי אם שנים וחוֹדשים רבים.

היית עמוד התווך- אך בהסתר,

בכֹל הטקסים והארועים

בבית הכנסת יד הגבוֹרים.

  

 

'ויאמר אלי בן- אדם התחיינה העצמוֹת האלה

ואֹמר ה' אלֹקים אתה ידעת'. (יחזקאל,ל'ז, 3)

 

והנה כלנו תוֹהים:

היבשו עצמותינו?

האבדה תקותנו?

הנשכח את יקיר לבנו?

הלנצח לֹא ישוב אלינו?

 

אך רוח שמימית לוֹחשת לנו,

אך קוֹל דממה דקה נשמע באֹזננו.

כי הימים ימי נסים המה

ואשרי המחכה ויגיע ויראה.

 

הנה ימים באים נאום ה'

והשלוֹם המקוה ישרֹר בארצנו,

נשים רחמניוֹת לֹא תשכלנה ילדיהן

וילדי ישראל לֹא יתתמו מאביהם.

 

הנה ימים באים נאם ה'

ושבתי את שבות עמי,

וקבצתים מגלויותהם,

והחייתי את קדוֹשיכם אשר נפלו

ושכנתם בארצכם בטח- ואין מחריד.

 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים