דברי תורה > חומש שמות > תרומה

תל חי לתורה - פרשת תרומה

ציון בדש

התורה מפרשת בפרשתנו, כיצד צריכים להעשות כלי המשכן. מידותיהם, צורתם, והחומר בו יש להשתמש לצורך זה.

לאחר תיאור ארון הברית, מתואר השולחן, שעליו היה מונח לחם הפנים - תמיד.

וכך נאמר: "ועשית שלחן עצי שטים, אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו. וצפית אתו זהב טהור ועשית לו זר זהב סביב..." (שמות כה כג כד).

לצורתו של השולחן ולמידותיו, קיימים רמזים, כיצד עלינו לנהוג בבחינת "דרך ארץ - קדמה לתורה". ברמזים אלה, מלמדים אותנו חכמינו (על פי התורה), כיצד עלינו להשתית את אורח חיינו, גם בהנהגות חומריות - בבית, ליד השולחן - שולחנו של יהודי.

ראשית עלינו לדעת, שלא לחינם מתארת התורה את הארון - ובסמיכות (מיד לאחר מכן) - את השולחן. כי הארון היה מקום לשכינה, ואילו השולחן נועד להשרות קדושה גם על העולם החמרי. ככרות לחם הפנים, שהיו מונחות על השולחן במקדש, העידו שהקב"ה, אף על פי שהוא רם ונישא, הוא מחבב גם את החומר בתנאי שהוא קדוש. לפיכך עלינו להתייחס בקדושה ובכבוד גם למזון החומרי, לאופן של האכילה ליד השולחן, לצורה, מה אוכלים וכיצד אוכלים, הכשרות וכו'.

זאת ועוד.

ארכו של הארון, היה כגובהו. ברם רחבו של השולחן, פחות מגובהו. ומדוע? כדי לרמוז לנו, ששולחנו של אדם יהיה צנוע, שלא תהיה בו רחבות מופרזת. אל תפריז יתר על המידה בהוצאות המזון ובאכילה עצמה.

אל תשקיע, איפוא, את מירב מחשבתך על המזון החומרי, אלא שהרוחב - הרחבות שלך, תהיה פחותה מגובהך, פחותה מן המעמד שיש בו יהירות וגדולה, פשוט לעשות מסגרת.

זו גם הסיבה שנאמר על השולחן: "...ועשית זר זהב למסגרתו סביב" (שם כה).

מלבד מה שנאמר לעיל, יש כאן אף רמז, להניח מסגרת לעשרו, להוצאותיו ולמזונותיו ולפרנסתו של האדם. תמיד תציב לנגד עיניך את הכלל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אל תרוץ מדי אחרי הגשמיות, כי כך לעולם לא תרגיש עשיר.

כי איזו תחושה יש לאדם, כאשר יש לו מאה והוא משתוקק למאתיים? תמיד חסר לו משהו. אבל כאשר אדם אומר לעצמו: "אני שמח בחלקי", זו אם כן המסגרת לשולחני ומה שיש לי במסגרת זו טוב לי - הרי הוא גם עשיר וגם מאושר.

ובכן יהודי שטוב לו על שולחנו - במסגרתו, ראוי הוא לעשות לו זר זהב.

אך לא רק הזר מזהב.

כי בשולחן המשכן נאמר: "וציפית אותו זהב טהור". מסביר בעל "כד הקמח": אין הזהב שעל השולחן בא להורות חלילה, שיש להשתמש במותרות, כגון סכו"ם מזהב. אלא בשעה שיהודי יושב ליד שולחנו, שלא ישכח להודות לקב"ה, שזיכהו בשפע ובמזון לשובע.

לכן בסוף הסעודה, לאחר ש"אכלת ושבעת", אל תשכח לקיים גם "וברכת".

ומה מברכים בה בברכת המזון?

ברכה ראשונה: הזן את העולם כולו. ברכה שנייה: על הארץ ועל המזון. ברכה שלישית: בונה ברחמיו בנין ירושלים.

לכן עליך לצפות את שולחנך בזהב. זהב, אלו ראשי תיבות של הברכות בברכת מזון: זן - ז. על הארץ - ה. בונה ירושלים - ב. יחד, אותיות ז ה ב.

לכן נאמר: "וציפית אותו זהב טהור". צפה, איפוא, את שולחנך, בברכה ובהודיה, באופן הטהור והזך ביותר, וגם בכוונה, באהבה, ביראה ובכבוד - כשבח לבורא עולם.

 

 

משה רבנו התבקש "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו..." (שמות כה ב).

ואכן התרומות זרמו בשפע רב ובגודש עצום, עד כדי כך, שהיה עודף, והיו צריכים להעביר קול במחנה, שיפסיקו להביא את זרם התרומות - "ויכלא העם מהביא" (שם לו ו).

סגרו את כל אוצרות השפע הללו, רק בשביל הפקודה, שלא להביא יותר תרומות.

זו תכונה יהודית אופיינית של צדקה, של גמילות חסד, עד שכאשר באים לציין סימנים - מי נמנה על זרעו של אברהם אבינו, נאמר (יבמות): בישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שם).

הלכה מעניינת קובעת, שאם יבוא יהודי אחד ויאמר, שהוא רוצה לתרום להקמת בית כנסת בעיר או בשכונה, אבל בתנאי שיהיה התורם הבלעדי, אין לקבל את הצעתו, אם ישנה דרישה מצד התושבים, שגם הם רוצים להשתתף במצווה. גם הם רוצים לזכות במצווה של הקמת הבית הזה. אין זה דבר המובן מאליו שרק הוא לבדו יזכה במצווה? שרק הוא יהיה בן העולם הבא והצדקה לפניו תהלך בשעה בה ישים לדרך פעמיו?

זה ברור שכולם רוצים לזכות, וליטול חלק במצווה. אזי, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים (ברכות ה).

ישנו סיפור מענין, מעולם הרבנות, שקרה בעיר ברוד שבגליציה.

בעיר גר גאון מופלג בשם הרב מרגליות, והיה גם עשיר מאוד, ממש "תורה וגדולה במקום אחד". הוא לא רצה לכהן ברבנות ולא רצה להתפרנס מהמשרה הזו, והוא הציע את הגאון שבדורו, רבי שלמה קלוגר זצ"ל, שחבר ספרים נפלאים בהלכה, כדי לשמש כרבה של ברוד.

הוא גם בקש מפרנסי העיר, שלא יציינו בכתב המינוי - לרבנות, של הרב קלוגר, את נושא המשכורת של הרב - דבר שהיה מקובל באותם הזמנים. הוא עצמו, הרב מרגליות ישא בנטל, ועל כן אין צורך לציין זאת.

כאשר הרב קלוגר ראה כי משכורתו כלל אינה מוזכרת, העז לשאול את הפרנסים, ממה הוא יתקיים במשך זמן כהונתו. ואז, נודע לו, כי מאחורי הקלעים פועל הרב מרגליות, שבקש לממן לבדו את כל משכורתו והוצאותיו של הרב בעין יפה ובצורה מכובדת, ובלבד שהרב לא יהיה תלוי בציבור.

ר' שלמה קלוגר דחה את ההצעה הנדיבה הזאת ואמר שאינו מוכן. כאשר נשאל לפשר סרובו, ענה להם כך: אנו מבקשים בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו... לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם".

"לא לידי מתנת בשר ודם" - נאמר על בן אדם יחידי. ואילו "לא לידי הלוואתם" - כתוב בלשון רבים (ממלווים רבים). מדוע במתנה נזכר בלשון יחיד ואילו בהלוואה בלשון רבים?

ברם, במתנה, אין טוב שאהיה תלוי באדם יחיד. כי אם אפסוק פעם משהו שלא לפי רוחו, או אומר מלה שאינה לפי רצונו, אקטע את הענף שאני יושב עליו, ואשאר מחוסר כל ותלוי על בלימה. כלומר, אני תלוי ברצונו הטוב של יחיד. אך אם רבים מחלקים ביניהם את הנטל, כל הקהילה כולה נושאת באחריות פרנסתו של הרב, גם אם אדם או שניים אינם מרוצים מפסיקתו - ותמיד יהיו כאלה שלא יהיו מרוצים, כי אוי לו לרב שכולם מרוצים ממנו, במקרה כזה עדיין יש לו אפשרות להתפרנס, כי אינו תלוי ביחיד.

אבל בהלוואה, שם המצב הוא הפוך. שלא נצטרך להיות תלויים במלווים רבים, בגמח"ים רבים. כי אם מגיע זמן הפרעון ואין ללווה לשלם, הוא יכול לרצות את המלוה ולבקש ממנו דחייה במועד הפרעון. אבל עם מלווים רבים, קשה יהיה לפייס את כולם ולהתמודד אתם, כדי שיסכימו להמתין, ואזי נקלע הלווה למצוקה - חלילה.

ולכן מבקשים בברכת המזון "לא לידי מתנת בשר ודם - אחד, וכן לא לידי הלוואתם - של מלווים רבים.

אני - אומר ר' שלמה, מתנה של יחיד, אפילו מאישיות כה דגולה כמו הרב מרגליות, איני רוצה לקבל, פן אהיה תלוי בו בגין פרנסתי, אני מבקש לשמור על עצמאותי.

הוא הדבר, איפוא, שאומר הקב"ה למשה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". גם רבונו של עולם, זה שהכל שלו, "לה' הארץ ומלואה", אינו רוצה להיות תלוי במשכן שלו - "ועשו לי מקדש" - ביחיד. אינו חפץ להיות תלוי בגבירים או בנדבנים למיניהם. הוא מבקש כי התרומה להקמת המשכן תהא נחלת כל ישראל. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד מהם בנפרד, כביאורו של ר"מ אלשיך הקדוש.

ואכן, מאז ועד היום , הצטיינו כיהודים - מאמינים בני מאמינים - בהקמת אלפי ארגוני צדקה בארץ ובעולם, אשר עוזרים למעוטי יכולת ולנעדרי פרנסה ועוד מתנדבים שבונים את הארץ והאדם.

אלא שצריך לזכור, כי פרשת תרומה צמודה לפרשת השבוע שעבר - פרשת משפטים, בה מודגשים הדינים, של דיני ממונות והענינים שבין אדם לחברו. ואכן רק אם עשית כספך בדין, רק אם צברת את רכושך ביושר לפי דין תורה, אזי אומר ה': "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". ראשית, צדק, יושר, אמינות ומסחר הוגן, ורק אחרי זה, "ויקחו לי תרומה".

ואזי יקויים בנו היעוד: "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל" (מלכים א ו יג).

 

 

 

 

"דבר אל בני ישראל - ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו - תקחו את תרומתי" (שמות כה ב).

למעשה, נשאלות כאן שאלות אחדות:

א'. מדוע נאמר "ויקחו לי" ולא נאמר "ויתנו לי"? והרי תרומה נותנים ולא לוקחים.

ב'. מדוע נכפל הציווי של "ויקחו לי תרומה..." "תקחו את תרומתי"? וכי אפשר לקחת תרומה בכח?

הגמרא אומרת, יותר מאשר העשיר עושה לעני, העני עושה לעשיר. כי העשיר עוזר לו בפרוטות לקיים את גופו בעולם הזה, ואילו העני עוזר לעשיר לקיים את נשמתו בעולם שכולו טוב.

במלים אחרות, זה החסכון או אם תרצו הַצֵּדָה, שאדם מכין לו ולוקח אתו לעולם הבא. לכן נאמר - "ויקחו לי"

ראיתי ב"כלי יקר", שמעלה הרעיון שהאות "ב" - רפויה, מתחלפת ב-"ו". קורה לפעמים, שאדם מתרברב ליד קהל גדול ומתחייב לסכום נדבה גבוה במיוחד, אבל כאשר מגיע זמן הפרעון הוא חושב פעמיים, ולפעמים, אפילו, כאילו מתחרט. על אנשים כגון אלה נאמר: אל תקרי ידבנו לבו (בב') כי אם ידוונו לבו (בו') ואזי אין מנוס, אלא "תקחו את תרומתי". דהיינו, אלצו אותם לשלם, כי הפסוק אומר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת..." (דברים כג כד).

דבר נוסף, אף על פי שהקב"ה בקש, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", דהיינו, מרצון, ידע, שייתכן ויהיו כאלה, שאינן עשויים להתנדב, ומאחר שהקב"ה רצה לזכות את ישראל ולשכון בתוך כל אחד מישראל כנאמר בהמשך "ושכנתי בתוכם", לכן אמר: "תקחו את תרומתי", כאילו לאלץ את כולם לתת. מעין אחדות כלל ישראל.

ענין נוסף שגורם לפליאה בעיני הקורא, שתוכן הפרשה חוזר על עצמו בפרשת ויקהל, עם בניית כל המשכן ושאר הפריטים.

אלא בעוד שכאן - בפרשתנו, הסדר פותח בפרטי הארון, הכפורת, השולחן ורק בסוף - המשכן, הרי שבפרשת ויקהל - הסדר הוא הפוך. בצלאל ועושי המלאכה מתחילים עם בניית המשכן דוקא ורק לאחר מכן ממשיכים עם שאר הפריטים! ונשאלת השאלה מדוע? האם משה טעה בסדר מסירת התכנית, או בצלאל טעה בסדר של העשייה?

ובכן, לא זה ולא זה.

כי אם נקח, למשל, אדם שמתכנן לו בית, על מה הוא חושב בראש ובראשונה? ראשית חכמה הוא חושב על התכלית, על המטרה. אולי על סלון מיוחד שהוא רוצה לראות בבית המיועד, ואולי דווקא חדר עבודה, או אמבטיה מפוארת, וכדומה. כך שהבית נבנה עבור תכלית מיוחדת שהיא נמצאת בראש מעייניו ואילו הוא עצמו (הבית), משמש כבסיס לאחסן את המטרה.

כך גם משה רבנו. כאשר מסר את התכנית לעם ישראל, החל לפי סדר החשיבות. ראשית - הארון, המסמל את העולם הרוחני - את התורה. אחר כך השולחן כנגד העולם הגשמי, ורק לבסוף את המשכן, אשר עליו לאחסן את כל שאר הפריטים.

לעומת זאת, בצלאל הלך לפי הסדר הלוגי והמקובל. תחילה יש להקים את המשכן ורק לאחר מכן לייצר שאר הפריטים, שאז יהיה מקום, או אם תרצו - משכן, כדי להניח את כל האביזרים השונים בתוכו.

אגב, בענין הפירוט המדוקדק מדי והחוזר ונשנה של כל הפריטים, ישנם רמזים רבים, וכדאי להתעמק ולחפש במקורות חז"ל, כדי ליהנות מכל פרט ופרט.

 

 

 

 

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה..." (שמות כה ב).

מדובר כאן, איפוא, על התרומות, שנועדו להקמת המשכן ולהקמת כל כליו.

הפעם , ברצוני לעמוד על הקשר ההדוק, שבין פרשת משפטים - השבוע שעבר, לבין פרשתנו.

התנ"ך - במקרים רבים מדגיש את השילוב של "צדקה ומשפט", כשהרעיון המוביל הוא, שאמנם צדקה זה דבר חשוב, הכרחי, חיוני, מצוה נעלה, אבל בתנאי, שהכספים הנתרמים נעשו במשפט, בצדק, ביושר ובהגינות.

ביהדות, אין המטרה מקדשת את האמצעים. גם אם קיימת מטרה לעשות צדקה וחסד ולגמול חסדים עם הזולת, אזי - "צדק צדק תרדף"! (דברים טז כ). הכוונה, את הצדק או הצדקה, יש להשיג בדרכים צודקות.

השילוב של צדק ומשפט, מופיע לראשונה אצל אברהם אבינו: "כי ידעתיו (מעיד עליו הקב"ה) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט..." (בראשית יח יט). כי לא יתכן לקיים את זה מבלעדי זה. לכן, לפני פרשת תרומה, באה תחילה פרשת משפטים, עם כל הדינים, שבין אדם לחברו: דיני הלוואות, דיני פקדונות, דיני נזיקין ודיני חבלות וכל מה שקשור לעשיית רכוש בצדק וביושר ולא - חלילה, במאזני מרמה.

אמרנו לעיל ששני נושאים אלה - צדקה ומשפט, שזורים בפסוקים רבים, גם בנביאים וגם בכתובים.

ישעיהו משלב את הנושא בכמה מקומות:

"כה אמר ה', שמרו משפט ועשו צדקה. כי קרובה ישועתי לבוא, וצדקתי להגלות" (פרק נו).

"... כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב, ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלקים יחפצון" (פרק נח).

"ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" (פרק א).

גם בספר תהילים, ספר נעים זמירות ישראל, מודגש הנושא במקומות רבים:

"אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת" (קו).

"אוהב צדקה ומשפט, חסד ה' מלאה הארץ" (לג).

"משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו" (יט).

אנו רואים, איפוא, שלא תתכן מצות נתינת תרומה בכשרות, ללא ציווי נלוה על משפט. דהיינו, לימוד בכל מה שקשור למסחר הוגן, ליושר, ולמניעת כל תרמית מכל סוג שהיא.

הדבר השני, שברצוני לעמוד עליו - הוא: ההדגשה של הפסוק, או יותר נכון הסגנון: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". היה עליו לומר: "ויתנו לי תרומה". הרי תרומה נותנים ולא לוקחים. מדוע כתוב, איפוא, ויקחו לי במקום ויתנו לי? ברם, האמת היא, שכשאדם נותן צדקה, נותן תרומה למטרה נעלה, כגון למשכן, או עזרה לזולת, בעיקרו של דבר הוא לוקח את זה למעשה - לעצמו. כי הצדק הזה (או הצדקה הזו) לפניו יהלך בשעה בה ישים לדרך פעמיו.

כסף שאתה נותן לעני, את העני - עמך, זה נשאר עמך. כי זהו רכושך הנצחי לעולם ועד.

הדבר דומה לשאלה ששואלים: צייד, שיירה בשורה של עשר צפורים שעמדו על הגג ופגע בשתיים מהן, כמה צפורים נותרו?

והתשובה המקובלת תמיד - היא: נשארו שמונה. אכן, התשובה הנכונה היא, שנשארו אך ורק שתיים, כי השאר עפו להן. וגם בעניננו נשאר לך בידיך רק מה שנתת לצדקה וחסד, ואילו כל השאר אינו מלווה אותך לעולם שכולו טוב.

מוכר הספור על אחד הגבירים היהודים, שהיה יועץ לאחד הקיסרים. וטבעי הדבר, שכאשר יהודי נמצא במעלה גבוהה, מיד מתעוררת האנטישמיות וכולם מחפשים דרך להפטר מהיהודי.

 

אחד העוזרים של הקיסר, היה מטפטף לו יומיום באוזן, על אי ישרו של היהודי, ועל כל מה שעשה וצבר. בדרכים עקלקלות השיג את מה שהשיג ואף את הקיסר הוא מרמה! המשיך לקטרג העוזר האנטישמי.

כדאי לך לדעת כמה הוא התעשר על חשבונך - המשיך ללהג אותו יועץ של הקיסר - דרוש ממנו הצהרת הון, וראה כמה הוא ינסה להסתיר ולהראות שבקושי הוא חי.

לאחר הפצרות רבות, חזקה על לשון הרע שמתקבלת, נעתר הקיסר לבקשה ובקש מידידו היהודי, שימלא הצהרת הון בפקודת המלכות.

לאחר יממה נכנס היהודי עם הצהרה ובה מדווח על סכום לא גדול, שבכלל לא נראה הגיוני.

קצף הקיסר ושאל: הרי אנוכי יודע שיש לך רכוש יותר מפי אלף ממה שציינת, שלא לדבר על החווילה, שהענקתי לך לפני שנים אחדות במתנה.

והנה עונה היהודי ללא כל התרגשות: מלכי הקיסר! כל מה שציינתי בהצהרה אכן היא אמת לאמיתה. נכון שיש לי טירה, ויש לי כסף בבנק ויש לי חוות, וגם זהב וכסף איני חסר. אבל כל זה אינו שלי. כי היום הוא אצלי ומחר יתכן שלא. ייתכן בהחלט, שמחר יהיה מצב חרום ותוציא צו שכל רכוש האזרחים שייך לקיסרות.

אולם, מה שאני רשמתי בהצהרה, זה כסף שקיימתי בו מצוות צדקה וחסד והוא לבדו רכושי הפרטי. כי גם אם תרצה לקחת אותו ממני, לא תוכל כלל. איש אינו יכול לקחתו ממני... 


תגיות:




דף הבית | אודות שפתי רננות | צור קשר כל הזכויות שמורות - לפירוט לחצו כאן
בניית אתרים